הקיבוצים, הקיבוצניקים והקיבוצניקיות והתנועה הם העבודה והאהבה שלי כבר 15 שנים.

אחרי שהייתי מנהל במשרדי תקשורת ואסטרטגיה מובילים, "החיידק" הקיבוצי משך אותי בחזרה הביתה. התחלתי כמזכיר נצר במשך 7 שנים ומשם עברתי לעסוק בתעשייה והחקלאות הקיבוצית כיו"ר התאחדות יצרני החלב. מוזמנים לקרוא עוד עלי ועל הדרך שלי כאן.

   

כעת בצוק העיתים, בעקבות השבת הארורה, עומדת התנועה הקיבוצית בפני צומת דרכים היסטורי. אתגרי השיקום של קיבוצים שנהרסו וננטשו, הבנייה המחודשת של החוסן והביטחון הקהילתי. יצירת הזדמנויות לצמיחה מחודשת של החיים ואמצעי הייצור המשותפים ועוד.

שעה גורלית זו מציפה את הצורך לחדד את התכלית הראויה, שלאורה קמו הקיבוצים בישראל ועיצבו את שליחותם על-פי מצפן ערכי של ערבות הדדית, סולידריות ושותפות.

​

עוד ארוכה הדרך, אולם כבר עכשיו עלינו לומר בקול רם וברור: רק הקיבוצים וחבריהם יחליטו מה יהיה גורלם.

הם הקריבו כל-כך הרבה דם, יזע ודמעות, שכעת על המדינה להיות שם עבורם, מתוך הערכה לתכליתם. כמו אז, כך היום: תמיד הראשונים לעמוד בחזית.   
או-אז, נגלה כי לעולם לא היה ולא יהיה תחליף לאופק האין-סופי של הרעיון והרוח הקיבוציים. אופק נשגב ואין-סופי שהוא: חברת מופת ישראלית.